<h1>ספר השולחן הלכ' תפילה שער חמישי</h1>
<h2>דף כג:</h2>
בכל יום אומר שליח צבור ברכת כהנים בעבודה אע"פ שאין שם כהנים. בד"א בתפלת שחרית ובתפלת מוסף, אבל בתפלת מנחה וערבית אינו אומר ברכת כהנים, לפי שאין נשיאת כפים במנחה, מפני שהוא זמן שכרות, וכהן שכור אסור בנשיאת כפים. כמו שלמדו במסכת תעניות, שנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ביום הכפורים ובתעניות מטר שגוזרין על הצבור, שיש שם תפלת נעילה, יש שם נשיאות כפים וברכת כהנים, שאין שם חשש שכרות, וגם אין לגזור מימים אלו לשאר ימים שאין בשאר ימים תפלת נעילה. אבל בתפלת מנחה יש לגזור יום תענית משום שאר ימים, כרבי יוסי שאמר כן בגמרא והלכה כמותו. ושאלו בגמרא ולמה כהנים נושאין כפיהם בזמן הזה במנחת התענית, והשיבו כי אחר שמתפללין אותה סמוך לשקיעת החמה כתפילת נעילה דמייא, ואין לגזור מנחה זו משום שאר ימים. ונראה לומר שלא התירו כן אלא בתענית שאין בו נעילה כגון תשעה באב ושבעה עשר בתמוז, הואיל ותפלת המנחה שלהן סמוך לשקיעת החמה, שהרי זו נראית כנעילה ואינה מתחלפת במנחה של כל יום ויום, ולפיכך יש בה נשיאת כפים. אבל בתעניות שמתפללין בהן מנחה ונעילה כיום הכפורים ותענית צבור אין נשיאות כפים במנחה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל רב אחא משבחא ז"ל כתב דמנחה דיום הכפורים נמי עבדינן נשיאות כפים, אע"פ שמתפללין אחריה, הרי אנו מרבין ברחמים ונמשכין בהם עד סמוך לשקיעת החמה.
וכן אין קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביא אלא בעשרה. ולמה אין פורסין על שמע ואין אומרים קדיש וברכו וכל דבר שבקדושה אלא בעשרה, לפי שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואין נקראין עדה בפחות מעשרה, שנאמר עד מתי לעדה וכו' והיו עשרה, שהרי יצאו יהושוע וכלב מעצת המרגלים ונשארו עשרה. וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצתן, אע"פ שאין רשאין לצאת יגמרו השאר.
וצריך שיהיו כל העשרה ושליח צבור עמהם במקום אחד. חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ואמרו רבותינו שבתוספות ז"ל שלא סוף דבר תשעה בדוקא, אלא כל שהרוב בגדולה מצטרפין, אבל חמשה בזו וחמשה בזו אין מצטרפין. והרי זה כיחיד בגדולה שאין מצטרפין. צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, צבור בקטנה וש"צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, לפי [ש]הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד, מפני שאחר שיש לגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמופלגת מן הקטנה, אבל אין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא שם הגדולה על הקטנה והרי היא כקרן זויות שלה, ואין הכל הולך אלא אחר הצבור, כשהצבור בגדולה יוצאין ידי חובתן, אבל כשהצבור בקטנה, אע"פ ששליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן.
ותפלת הצבור כך היא, עומד אחד מהם ומתפלל בקול רם והכל שומעין, ומברך ברכות של שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, וזהו הנקרא פורס על שמע. ואומר קדושה וקדיש וכל הסדר עד שעומדין כולן להתפלל, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח צבור עולה למנין העשרה. וזהו שאומרין אין פורסין על שמע בפחות מעשרה. ופירוש פורסין מברכין, תרגום והוא יברך הזבח והוא יפרוס על דבחא. וכן המנהג היום בהרבה מקומות, ששליח צבור מברך הברכות של קריאת שמע וכולן שומעין. ובארצות האלו לא נהגו כן, אלא כולן קוראין הברכות של שמע, ועונין קדושה וברכו עם שליח צבור. ואחרים פירשו פורסין על שמע, כגון בני אדם שבאין לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור קריאת שמע, ואומרים קדיש וברכו וברכה ראשונה של קריאת שמע מפני שיש בה קדושה, ומתחילין להתפלל מעומד. ולפיכך אין פורסין אותה בפחות מעשרה, שכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, ולשון פורס חוצֶה מלשון מנה ופרס. והראב"ד כתב על זה, א"א אנו אומרים על יוצר אור מפני הקדושה, וזהו פורס (על) כמו בפרוס הפסח, ומאי פרוס (יא) פלגא דהלכות הפסח, פירוש שלשים יום קודם הפסח שואלין בהלכות הפסח וט"ו יום קודם נקרא פרס הפסח. וכן פורס על שמע והיא אחת מן השתים שלפניה. ע"כ.
עשרה אלו שפורסין בהן על שמע, אפילו היו מקצתן כבר התפללו ויצאו ידי חובתן, (ו)משלימין בהן לעשרה, וכתבו בשם רש"י ז"ל תלמידיו, שאפילו בשביל אחד פורסין על שמע, אע"פ שהתשעה כבר שמעו קדיש וברכו וקדושה, ואע"פ שקרא הוא עצמו את שמע הרי זה פורס על שמע בשביל אחד כדי שיאמר קדיש וברכו וקדושה. וסמך הרב ז"ל דבריו ממה שאמרו במסכת סופרים [פ"י ה"ז] שאפילו בשביל אחד אם בירך על שמע יצא, ואומר רבי יוסף טוב עלם שאפילו בשביל אחד שלא אמר קדיש וברכו וקדושה פורסין על שמע, וכן נוהגין רבים וראיה מאבל וחתן. אבל רבי יעקב ז"ל כתב שלא התירו כן במסכת סופרים אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לעשות כן עד שיהיו שם ששה שלא שמעו קדיש וברכו, והביא ראיה ממה שאמרו שם במסכת סופרים, אין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה, רבותינו שבמערב היו אומרים אותו בשבעה ונותנין טעם לדבריהם, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו יי', כמנין התיבות, ויש אומרים ששה שברכו ששי הוא, עד כאן במסכת סופרים, ופירש הרב ז"ל, שבעה וששה אלו שלא שמעו קדיש וברכו הן.
עשרה אלו שמצטרפין לתפלה, כתב הראב"ד ז"ל דוקא שיהיו גדולים ממש ואין קטן מצטרף עמהם, וכן כתבו בבראשית רבה פרשת וירא יעקב כי יש שבר במצרים וכן כתב גאון ז"ל, עד כאן דבריו. ויש אומרים שקטן מצטרף לעשרה לתפלה כמו שמצטרף לברכת המזון, ואפילו קטן ממש מצטרף לתפלה, והרב רבי זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל גם כן כתב שאפילו שנים ושלשה קטנים מצטרפין כל שהרוב הם גדולים, ממה שאמר רבי יהושע בן לוי בפרק שלשה שאכלו, קטן המוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה, ומאחר שלא אמר רבי יהושע תשעה וקטן מצטרפין כמו שאמרו תשעה ועבד מצטרפין, שמע מינה לאו דוקא קטן אחד אלא אפילו שנים ושלשה, אבל הרב אלפאסי ז"ל סובר כסברא ראשונה שאין מקבלין קטן לתפלה, שלא הביא בהלכות אותה של רבי יהושע בן לוי, וכן דעת הרב רבי שלמה ב"א נ"ר.
ומה שאמר רבי יהושוע בן לוי, אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים הלכה היא. ופרשו רבותינו שבתוספות ז"ל [ר"ה כ"ז ע"ב] שלא לענין צירוף נאמר, אלא לענות קדושה וברכו, דקימא לן כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, ובא רבי יהושע בן לוי לומר, שאע"פ שאינו במקומו של שליח צבור אלא בבית אחר ואפילו מופלג משם, כל ששומע שליח צבור ישנו בכלל ברכותיו ועונה לכל דבר שבקדושה, שאין מחיצה של ברזל מפסקת, וכן נהגו להתיר דבר זה, אע"פ שהרמב"ן ז"ל היה אוסר לענות עד שיהא עם שליח צבור במקום אחד. וכן דבר הרב נ"ר להתיר. בד"א בשיש במקומו של מוציא עשרה שהוא ראוי להוציא הצבור שעמו ידי חובתן, ולפיכך אפילו אותן שהן חוץ למקומו של מוציא יוצאין בברכתו ועונין לכל דבר שבקדושה, אבל כל שהמוציא הוא יחיד במקומו, אינו רשאי לומר דבר שבקדושה ואינו ראוי להוציא, ולפיכך כשהצבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אנו רואין אותו כיחיד, לפי שאין הצבור עמו במקומו ואין יוצאין ידי חובתן, וכזה פירש הרב אברהם בן דוד ז"ל. וכן אם היתה צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרות קריאת שמע בקטנה, היתה צואה בקטנה מותר להתפלל ולקרות קריאת שמע בגדולה כל שאין שם ריח רע, לפי שהיא מופלגת ממנה כמו שבארנו.
<h2>דף כד.</h2>
אין ממנין שליח צבור אלא גדול שבקהל בחכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן הרי זה משובח, וצריך שיהא קולו ערב ורגיל לקרות, ומי שלא נתמלא זקנו אינו ראוי להיות שליח צבור אע"פ שהוא חכם מפני כבוד הצבור. ואמרו המפרשים ז"ל שלא אמרו אלא שאין ראוי שימנו אותו הצבור עליהם בקבע, אבל לירד לפני התיבה לעתים ובשלא מינוהו עליהם בקבע יורד לפני התיבה כדי שלא יתבטלו מקדושה וקדיש, והוא שיהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהוא מחויב בדבר (ומביא) [והביא] שתי שערות וכן כתב רב נטרונאי גאון ז"ל. וכן פורס הוא על שמע אחר שלש עשרה שנה והוא שיביא שתי שערות, אבל קטן אינו פורס על שמע. הסומא פורס על שמע, אע"פ שלא ראה מאורות מימיו ונעשה ש"צ. הפוחח והוא מי שלבוש בגד קרוע עד שכתפיו וזרועותיו ערומות פורס על שמע, אבל אינו נעשה שליח צבור עד שיהא עטוף ומלובש.
